משל ללא נמשל או אגדה שהיתה באמת

בארץ רחוקה אחת, מדברית וצרובת שמש, היתה נסיכה.
חכמי הארץ ההיא ידעו סודות רבים, סודות עתיקים וכמוסים. ורוב תושבי הארץ היו חכמים.
והם פחדו מאד, שהסודות האלה יצאו מן הארץ ההיא, ויוודעו לחכמיהן של הארצות האחרות, ואז הם לא יהיו עוד סודות.
לכן ישבו וחוקקו חוק שנקרא חוק השתיקה, ועל פיו אסור לתושבי הממלכה לדבר, כל מי שיוציא מפיו מילה, הם קבעו, יוצא להורג. ומשמרות הוקמו, כדי לשמור על קיום החוק.
מכיוון שחכמי הארץ היו חכמים מאד וכמוהם רוב תושבי המדינה, הם הסתדרו עם החוק מצויין, שכן הם תקשרו ביניהם בהעברת מחשבות. אך כל מי שבא לבקר בארץ ההיא, מצא ברחובותיה אנשים שותקים, ולא הבין את השתיקה שלהם.
אבל הנסיכה אהבה לשיר. היה לה קול פעמונים, והיא רצתה להשמיע את קולה לעולם. והיה לה מה להשמיע בקול הנהדר שלה.
באישון לילה, מחופשת, ברחה הנסיכה מן הארץ ההיא, והפליגה אל מעבר לים. שם מצאה לה ארץ אחרת בה היא יכלה לשיר. שם נישא קולה והמונים באו לשמוע את הנסיכה שבאה "מארץ השותקים המסתורית". קולה נישא על פני העולם, ועד לארץ מולדתה הגיע.
חכמי הארץ העתיקה הבינו שסודם נחשף בעולם, שכן קולה של הנסיכה נשא את סוד הממלכה. לכן החליטו להמית אותה, אבל מכיוון שכל העם אהב אותה, החליטו להמית אותה ביום אחד מסויים מאד בשנה.
יום שנמצא במעבר שבין החורף לאביב, לכן הוא חשוך מאד, וקדמוני הממלכה האמינו שביום זה שולט אל השנאה. כדי לרצות את האל הזה וכדי שיניח לתושבי הממלכה, מצווים תושבי הממלכה ביום זה לשנוא ולשנוא, לשנוא איש את רעהו, את אחיו, ובעיקר את מי שאהב יותר מכל במהלך השנה הקודמת. ובסוף היום יוקרב אחד מהאנשים האהובים ביותר כקורבן לאלוהי השנאה, כדי להבטיח שהשנה הקרובה תהיה שנה שקטה וברוכה.
את היום ההוא קבעו כיום מותה של הנסיכה.