לסוף החודש – סיפור קטן, בלי מוסר השכל ובלי נמשל

בקצה היער גר זאב קטן.
בקצה השני של היער, לבד בבקתה, גרה סבתו של הזאב, שהיתה בין מייסדי היער וחברת אגודת "הטורף" וגם גירשה מכאן את הזאבים האנגלים, וכולם הכירוה מאז בכינוי "הזאבה הבודדה".
יום אחד אומרת אמא זאבה לבנה הקטן:
"זאביניו מאמי, עשה טובה, גש אל סבתא בקצה השני של היער ותראה מה שלומה. הנה, הכנתי לך כאן בסל כמה צלעות כבש"
לקח זאביק, עליז ושמח, את הסל והתכונן לצאת אל היער, אבל אז עיכבה אותו אמו. "ילדי, הזהר כשאתה ביער, הוא שורץ כיפות אדומות מסוכנות ומפתות, אל תדבר איתן ואל תענה לשאלות שלהן. לך ישר ישר עד שתגיע לסבתא!"
אמר זאביק "בסדר" ויצא לדרכו. הוא נכנס ליער, וכל הציפורים שרקו, הזמירים זימרו ואפילו האלה העתיקה נענעה פארותיה. לא חלפו דקות אחדות ועל השביל הופיעה כיפה אדומה. "אהלן, יו איזה חתיך" אמרה הכיפה, כולה נודפת בשמים. "לאן אתה הולך, אפשר להצטרף אליך?" זכר הזאב את אזהרתה של אמו, ואמר "לא, אי אפשר, אני ממהר לסבתא שלי!" "טוב", אמרה כיפה אדומה וירדה מטופפת מן השביל, תוך שהיא ממהרת לסמס בסלולרי הקטן שלה לידיד, אחד שפעם עבד חוטב עצים.

"למה יש לך עיניים קטנות כל כך?" שאל זאב את הסבתא אותה מצא במיטתה.
"מספיק לי שאני רואה אותך, חמודי. אני לא צריכה לראות יותר"
"והאזניים, לאן הן נעלמו?"
"עשיתי ניתוח פלסטי, זה לא אסתטי אוזניים גדולות, ואני גם לא צריכה. מספיק לי שאני שומעת אותך, בייבי"
"ומה פתאום את לבושה באדום? מה, אחד במאי היום?" חרז הזאב "או נהיית אוהדת הפועל, או מה?"
"ילד, מה אתה שואל שאלות, בוא כבר תפשיט אותי!"
וכך טרפה כיפה אדומה את הזאב, והוא טרוף שלה עד היום.