ממנהרות הר הצופים, לא רואים את ירושלים

המסע לארץ המנהרות התחיל בסוף 1981.
מצעד המחץ שנקרא אז מצעד המחץ המוחץ התפייד לאיטו אבל עדיין היה קיים, התנגנו בו להיטים כמו Viena של להקת Ultravox. הגל האלקטרוני זוכרים?
ההסטוריון זכה ללמוד באוניברסיטה העברית (האוניברסיטה העברית, בהא הידיעה, זה אולי עוד היה שווה את זה אז. לפחות כך אני התייחסתי) בשנה האחרונה שבה המדעים שאינם מדעי הטבע למדו בגבעת רם.
דשא אחד ענקי, רחבת כניסה שנותנת את ההרגשה שהנה אתה נכנס לעולם מכובד מאד, וגם אתה אדם מכובד. עצים ופרחים, אור, אנשים מחייכים. העולם, אחרי הרבה שנים שהכל מסביבך פעל כדי לשתול אותך בדכאון מתמיד, פתאום חייך אליך עתיד נקי, זך ופתוח, כמו המרחב שסביב.
והילה של הפגנות השמאל מן העבר, מהפכנים עם זקנים ושיער מתקופת הביטלס, ויכוחים פילוסופיים על הדשא. (כשאני באתי נשארו מזה רק צחי הנגבי וישראל כץ, שני בריונים סטודנטיאליים שמשלו ב"הסתדרות הסטודנטים" כפי שזה נקרא אז, הרביצו עם שרשראות ברזל למי שלא מצא חן בעיניהם ופוצצו הרצאות של פרופסורים שמאלניים, מאז הם הורידו/איבדו את רעמות השיער, וצחי למד לדבר יפה, אך כנראה שלא הרבה יותר מעבר לכך. סליחה עד כאן ההפרעה).
ג'ון לנון נרצח חודשיים אחרי שהתחלתי ללמוד שם, רונלד רייגן נבחר לנשיאות ארה"ב (האם אני היחידי שמייחס משמעות לכך ששני הדברים קרו באותה תקופה?) ברוכים הבאים לאייטיז.
אבל אני לא רציתי אז לחשוב על משמעויות כבדות, הרגשתי עולם חדש, דף חדש ונקי, כמו הדשא הירוק שמשתרע מרחבת הכניסה ועד לספריה הלאומית, מלא אפשרויות פוטנציאליות.
עם אריסטו ואפלטון בשטח. התחלתי להסתכל אחרת על עצמי.
וגם לחשוב אחרת, מבחינה פוליטית. (קשה להגיד שממש חשבתי, לפני זה)

אבל בגלל נסיבות הסטוריות ומפגנים פוליטיים ובגלל שירושלים מאוחדת, ההחלטה כבר היתה: לחזור להר הצופים, וההחלטה בוצעה החל משנת הלימודים שבאה לאחריה.
כך נשארו הדשא והעצים מיותמים, כמו עצי גן עדן האבוד.
וכך הגעתי לארץ המנהרות, או בשם המדוייק שנתתי לה אז: מנהר הצופים. עולם ללא דשא ועצים, רק ריחות חריפים של סיד והמון חושך שהתאים לנצחון השני של הליכוד בבחירות בדיוק אז, וההכנות של המערכת כולה לפלישה ללבנון. לא הצלחתי להבין בכלל את משמעות השם של המקום, עד שמצאתי כל מיני פתחים להסתנן מפעם לפעם אל הגגות והמרפסות החיצוניות ולראות את הנוף האלוהי המוחמץ שמסביב. אני חושב שהייתי אחד המעטים שניסו למצוא נקודות תצפית כאלה. השאר נכנעו לייאוש. מפעם לפעם גם עשיתי סיורים ממנהרת הפקולטה שלי למנהרות אחרות ומהם נולד השיר שבפוסט הקודם.
אני הייתי אז טיפוס סתגלן, הרבה יותר מהיום, ובשנים הבאות, כשקצת התחילו לצמוח גם שם דשא ועצים, היו תקופות שקצת יותר אהבתי את "אוניברסיטת הבופור" הזאת. היו לי תקופות טובות גם שם, ומי שבא לשם היום (אחרי שאנשי הבטחון אישרו לו להיכנס) עשוי די לאהוב את המקום שדומה למין עיר-קניון סטודנטיאלית. אבל לא נראה לי שהוא יפגוש שם את הרגשת הכניסה הזאת לתוך עולם שנותן כבוד לנכסי הרוח, וגם להרהר, אותה מילה שדיברתי עליה בפוסט שלפני הקודם, לא בדיוק זה מה שהמקום הזה בנוי בשבילו.