לכבוד האולימפיאדה: רגעי השיא של הספורט ההסטוריוני

כאן ניתן למצוא וגם להוסיף הצעות לספורט הייחודי שתתרום ישראל לאולימפיאדת תל-אביב. מכיוון שזאת לא צפויה להתקיים במילניום הקרוב, אין כל סכנה וכל חשש להציע גם את ההצעות השטותיות ביותר.
ועכשיו ברצינות: הספורט שלי היה הריצות הארוכות. 5,000, 10,000. בשאר ענפי הספורט הייתי בינוני ומטה. בענף הזה, בבית הספר, כשהייתי פותח פער, היה חבל על הזמן.
ולא הייתי רחוק ממדליה של בית הספר, בכתה י"ב, ואולי גם מהשתתפות באליפות הריצה העירונית. במקרה השני בדיוק פרצה שביתת מורים יום לפני שהוא אמור היה להתקיים, ואחר כך הייתי חולה ורק אחר כך סיפרו לי שהאליפות התקיימה. במקרה הראשון, אחרי שמשנה לשנה שיפרתי את מיקומי, התרגשתי מדי/ חטפתי שפעת/ לא בדיוק ברור לי, "פיקששתי" כמאמר הסנדרסון, ולא הגעתי למירוץ בו תפס אחד משונאי הגדולים את המקום השני וקיבל מדליה, מה שאכל אותי לא פחות.
עד היום יש לי צביטה בלב כשאני נזכר בפקשושים האלה. בייחוד כשאני רואה תחרויות ריצה בטלוויזיה.
אחר כך ירד הכיף שבריצה הזאת שהייתי רץ אז, כמעט כל ערב. גם בגלל הפקשוש הזה, גם בגלל שעברנו דירה לאיזור הרבה יותר סואן, גם "בשביל מה", כי כבר התחיל להסתמן שלא יקחו אותי לצבא. סוף גיל ה17, כתה י"ב זה כבר לא כתה י"א, תחושה של נעורים שהחמיצו.
בראש מצעד המחץ עמד ולא בפעם הראשונה שיר מה זה מתאים, שבוצע בפי זמר בשם Ian Gomm ונקרא Hold On to what you Got (החזק, החזק, החזק עם מה שיש).
אבל אם וכאשר תזכה פעם מדינת הסטוריון מצעד המחץ העצמאית והריבונית במדליה כלשהיא (אפילו מדליה שני גרוש משוק הפשפשים, לא משנה) אני מבקש שההמנון שינוגן יהיה "חלליות" של ברי סחרוף, ומבקש שהוא לא ינוגן בידי תזמורת שלא יודעת לנגן. כמו כן אדרוש בתקיפות שלא יורשה לשרת חינוך או ספורט או עאלק-תרבות ישראלית, בעיקר אם קוראים לה לימור*, להתקרב לנציג מדינתי הריבונית הזוכה, אחרת היא תקבל מענה בשפה שהיא מבינה, וזה יהיה על אחריותה.

* אם זאת אורנה בנאי לא אכפת לי.